כך במקרה שכאב בחזה מוגדר כ"צרבת" במקום התקף לב, וחולשה פתאומית בצד אחד של הגוף מקבלת כותרת של "לחץ" במקום שבץ, המחיר של גילוי מאוחר עשוי להיות כבד מדי ובלתי הפיך.
בתיקים מהסוג הזה, אני נכנס לעומק כל דקה וכל בדיקה, אלו שהתקיימו ואלו שהמערכת פספסה. אני בודק, רגע אחר רגע, מה המטופל או המטופלת סיפרו לגורמי המקצוע, מה תועד, מה הוזנח, ואיפה רופא או רופאה סבירים היו עוצרים, בודקים ומאשפזים ולא משלחים הביתה בלי אק״ג, הדמיה או השגחה.
רוב תיקי הקרדיולוגיה שמגיעים לבתי המשפט הם על רקע של פספוס או איחור באבחון אוטם שריר הלב, בקהילה או במיון. בקו הכללי, אנחנו רואים שלוש תחנות עיקריות שקורסות:
הסיפור הקליני: מה המטופל או המטופלת אמרו ומה הרופאים החליטו לשמוע.
בין אם מדובר בכאב לוחץ או שורף בחזה, הקרנה ליד או ללסת, הזעה, בחילה או קוצר נשימה, אלו קלאסיקות של אוטם שריר הלב. כשמתייחסים לתסמינים כ"שריר שנתפס" או מגדירים אותם כלחץ גבוה בלי להרים גבה, אז מתחילה הבעיה.
הבדיקות: כל מה שלא נעשה בזמן.
הפרקטיקה מחייבת ביצוע אק״ג בהקדם, ולעיתים אף יותר מפעם אחת, בדיקת טרופונין לזיהוי נזק לשריר הלב, ומעל הכל, השגחה כשיש ספק ולא שחרור חפוז. אם אחת מהבדיקות האלו לא נעשתה, או שנעשתה באופן חלקי בלבד, כבר לא מדובר רק בשיקול דעת רפואי.
השלב הבא: טיפול מאוחר מדי או לא נכון.
טיפול לא מותאם עשוי להיות צנתור שנעשה באיחור, אי מתן טיפול ממיס קרישים בזמנו, או השארת המטופל או המטופלת במחלקה רגילה במקום ביחידה מתאימה. כל אלו מתורגמים לנזק לבבי קבוע, ולעיתים חלילה גם למוות שניתן היה למנוע.
בנוירולוגיה, מרכיב הזמן אינו פחות אכזרי. שבץ מוחי, דימום וגידולים במוח הם מצבים שבהם כל דקה של איחור באבחון ובטיפול משאירה פחות מוח מתפקד לעבוד איתו. בשבץ מוחי הסימנים הקלאסיים הם חולשה או שיתוק בצד אחד, הפרעת דיבור, בלבול פתאומי, הפרעת ראייה או כאב ראש חריג ועוצמתי.
כשחולה עם תסמינים כאלו נשלח הביתה בלי בדיקת CT או MRI, בלי הערכה נוירולוגית, או כשהתלונות שלו מתויגות כביטוי של חרדה, נוצר חלון משפטי ברור לבחינת רשלנות רפואית.
בתיקי לב ומוח, המערכת כמעט תמיד תגיד שגם אם היו מאבחנים מוקדם יותר את הבעיה, זה לא היה משנה את התוצאה. זאת הטענה הנפוצה ביותר בחוות דעת נגדיות והדרך של המערכת להגן על עצמה.
כאן נכנסים לתמונה שני יתרונות שאני מביא לשולחן:
עבודה כירורגית על כל פרט:
בתיק מהסוג הזה, לפעמים זה יהיה אק״ג אחד שלא פוענח נכון, בדיקת טרופונין שלא חזרו עליה או בדיקת CT שנדחתה בכמה שעות קריטיות. אלו לא רק דקויות, אלו העוגנים לתיק ואני יודע בדיוק איך לאתר אותם.
היכרות עם דרך החשיבה של הצד השני:
אחרי שנים של טיפול בתיקים מהצד של המוסדות הרפואיים, אני יודע איזה קו הגנה הם יבנו, איפה החולשות שלהם ואיזה מומחה להביא בשביל שיפרק את הטיעון הזה, משפטית ורפואית.
לא כל איחור הוא רשלנות, אך בתחום הלב והמוח הזמן הוא קריטי. השאלה היא האם הצוות הרפואי, נוכח התסמינים והתלונות שהוצגו לו, היה אמור לחשוד באירוע לבבי או מוחי ולפעול במהירות, ובמקום זאת סטה מרמת הזהירות הסבירה. אני בוחן את תיעוד הקבלה, את הבדיקות שבוצעו או נמנעו ואת עיתוי קבלת ההחלטות, ובמקרים המתאימים נעזר בחוות דעת של קרדיולוג או נוירולוג כדי לקבוע אם הייתה רשלנות.
בהחלט ייתכן. שחרור ממיון של מטופל עם תסמינים שמתאימים להתקף לב או לשבץ, ללא בירור מספק, הוא אחד המקרים השכיחים והחמורים. אם בדיעבד מתברר שהיו סימני אזהרה שלא נבדקו כראוי, וכתוצאה מכך הנזק הוחמר, ייתכן שמדובר ברשלנות. חשוב לשמור כל מסמך מאותו ביקור ולפנות לבדיקה משפטית בהקדם.
פגיעה מוחית או לבבית בלתי הפיכה היא מהנזקים הקשים ביותר, והפיצוי בה עשוי להגיע לסכומים משמעותיים. גובה הפיצוי נקבע לפי היקף הנכות והפגיעה בתפקוד, הצורך בטיפול ובסיעוד לאורך שנים, אובדן כושר ההשתכרות, וכן כאב וסבל. כל מקרה נבחן לגופו, ולאחר בחינת התיק הרפואי אוכל לתת הערכה ריאלית ומבוססת.
מומלץ לפעול מוקדם ככל האפשר. ככלל, תקופת ההתיישנות בתביעת רשלנות רפואית היא שבע שנים ממועד היווצרות הנזק, וכשמדובר בקטין המניין מתחיל בהגיעו לגיל 18. מעבר לעניין המשפטי, פנייה מוקדמת מאפשרת לאסוף את התיעוד ולשחזר את האירוע כל עוד הדברים טריים. אל תוותרו על זכויותיכם בשל חלוף הזמן, בדקו את המועדים המדויקים שחלים על המקרה שלכם.
