ברפואה, זמן לא שווה כסף, הוא עשוי להיות ההבדל בין חיים למוות.
אבחנה רפואית מהירה היא ודאי לא בונוס, היא זכות יסוד. אבחון של רוב המחלות הקשות, מסרטן, מחלות אוטואימוניות, סכרת ויתר לחץ דם ועד אירועים לבביים, הוא לעיתים קרובות מרוץ עצבים נגד השעון. זו יכולה להיות הרופאה בקהילה שמבטלת את התלונות שלכם באמירה ש'זה בטח וירוס', רדיולוג שמפספס ממצא ב-CT או רופא בחדר מיון שמשחרר אתכם הביתה עם התקף לב פעיל. בכל המקרים האלו, המשמעות היא אחת: החמרה בלתי הפיכה של המחלה, פגיעה קשה בסיכויי ההחלמה, ולעיתים, חלילה, מוות מוקדם מהצפוי.
איחור באבחון הוא לא חוסר מזל, הוא תוצאה של מערכת שפשוט לא עשתה את עבודתה כראוי. עם הניסיון שצברתי בתחום הזה לאורך השנים ועשרות התיקים שליוויתי, אני יודע לזהות בדיוק באיזו נקודה הרופא היה צריך לחשוד, איפה המערכת התעלמה מנורות אזהרה בוהקות וכיצד להוכיח שהאיחור הזה הוא לא 'טעות אנוש סבירה', אלא רשלנות רפואית שגזלה מכם את הבריאות.
איחור באבחון אירועים לבביים ומוחיים: דקות שהפכו למחדל. כשמדובר בהתקפי לב או שבץ מוחי, כל דקה עשויה לקבוע את היקף הנזק המוחי או הלבבי. שחרור רשלני ממיון או אבחון שגוי של תסמינים עלול להסתיים בנזק בלתי הפיך.
איחור באבחון מחלות זיהומיות. פספוס של זיהום חריף או דלקת קרום המוח, במיוחד אצל ילדים, עלול להוביל לנזק מוחי קשה או חלילה למוות בתוך שעות ספורות.
איחור באבחון מחלת סוכרת או יתר לחץ דם. איחור באבחון סוכרת עלול להוביל להחמצת חלון ההזדמנויות למתן טיפול חיוני למניעת פגיעה באברי מטרה, ואיחור באבחון יתר לחץ דם ואי מתן טיפול מתאים עלולים להוביל לשבץ מוחי.
איחור באבחון סרטן: מירוץ הזמן שנקטע.
אבחון מאוחר של מחלת הסרטן הוא התופעה השכיחה והמורכבת ביותר. עיקרון היסוד בטיפול במחלת הסרטן הוא אבחון מוקדם. מחלה המתגלה בשלבים מוקדמים היא, ברוב המקרים, מחלה שניתנת לטיפול ובמקרים רבים גם לריפוי. לעומת זאת, מחלה המתגלה בשלב מתקדם, אפילו מקומית ולא כל שכן גרורתית, היא כבר עניין אחר לגמרי.
בזכות עשורים של ניסיון, אני יודע מה המערכת אמורה לעשות בתיאוריה ואיפה בדיוק היא כשלה. אני יודע לזהות מתי רופא פעל לפי הספר ומתי עיגל פינות על חשבונכם, ולמצוא את הממצא הקטן בתיק הרפואי, בין אם זו הערה של אחות או תוצאת בדיקת מעבדה גבולית, זה שמוכיח שהכתובת כבר הייתה על הקיר. ברגע האמת, חברות הביטוח ינסו לטעון שהמחלה הייתה מתקדמת ממילא, כדי לצמצם את הפיצוי שמגיע לכם. לאורך השנים בניתי קשרים מקצועיים עם מומחים בכירים שיודעים לבודד את אובדן סיכויי ההחלמה מהתמונה הכוללת ולהפוך אותו לפיצוי כספי ממשי.
אם אתם מרגישים שהמערכת הרפואית התעלמה מהתלונות שלכם עד שכבר היה מאוחר מדי, הגיע הזמן שמישהו יקשיב לכם באמת. בואו נבדוק יחד מה הנזק שנגרם לכם בעקבות האיחור, ואיך אפשר לדאוג שהמערכת תשלם על כך.
לא, לא כל טעות באבחון היא רשלנות. השאלה המשפטית היא האם רופא סביר, עם המידע שעמד לרשותו באותו רגע, היה מגיע לאבחנה הנכונה או מפנה לבדיקות המתאימות. טעות כנה בגבולות שיקול הדעת הסביר אינה בהכרח רשלנות, אך סטייה מהסטנדרט המקובל, כמו התעלמות מנורות אזהרה, פענוח שגוי של ממצא ברור או היעדר מעקב, עשויה בהחלט להוות רשלנות. כל מקרה נבחן לגופו, לפי מה שהרופא ידע, מתי, ומה רופא סביר היה עושה באותן נסיבות.
מצב כזה הוא מורכב. חובת הרופא היא לוודא שהמטופל מבין את חשיבות הבדיקה ואת הסיכון שהוא לוקח אם לא יבצע אותה. אם הרופא לא רדף אחרי הממצא ולא דאג לתעד סירוב מודע, ייתכן שמוטלת עליו אחריות. בכל מקרה, נדרשת בחינה של הנסיבות הספציפיות כדי להכריע במקרים מסוג זה.
כן. ככלל, תקופת ההתיישנות בתביעת רשלנות רפואית היא שבע שנים ממועד היווצרות הנזק. כשמדובר בקטין, מניין השנים מתחיל רק בהגיעו לגיל 18, כלומר עד גיל 25. קיימים גם חריגים, למשל כאשר הנזק או הקשר שלו לרשלנות התגלו במועד מאוחר יותר. מכיוון שלוח הזמנים קריטי ולעיתים מורכב, חשוב מאוד לבדוק את תקופת ההתיישנות המדויקת שחלה על המקרה שלכם מוקדם ככל האפשר, כדי לא לאבד את הזכות לתבוע.
כן. גם אם בסופו של דבר החלמתם, האיחור באבחון עלול היה לגרום נזק ממשי בר פיצוי: טיפול אגרסיבי יותר מכפי שהיה נדרש אילו המחלה הייתה מתגלה בזמן, סבל וכאב נוספים, תקופה של סיכויי החלמה מופחתים, ואובדן הכנסה במהלך מחלה ממושכת יותר. הדין מפצה על הנזק שגרם האיחור עצמו, ולא רק על התוצאה הסופית. לכן בהחלט שווה לבחון מה האיחור עלה לכם בדרך, גם אם הסוף היה טוב.
זהו אחד התרחישים השכיחים ביותר, ובדיוק שם נבנית התביעה. העובדה שבדיקה יצאה תקינה אינה סוף הסיפור: השאלה היא האם הממצא היה קיים בפועל ופוספס, למשל רדיולוג שהחמיץ גוש בצילום או תוצאת פתולוגיה שפוענחה בטעות. במקרים אלה אני דואג להוציא את הצילומים והחומרים המקוריים ולהעבירם לבחינה חוזרת אצל מומחה בכיר ועצמאי. אם המומחה קובע שהממצא היה גלוי ושאיש מקצוע סביר היה אמור לזהותו, זהו הבסיס לתביעה, ללא קשר למה שנכתב בדוח באותו רגע.
